סליחה לעצמי

אני בבריכה, רק הרגליים במים, הם קרים, נורא קרים. אני רוצה להיכנס לתוכם ויודעת שזה מה שיקרה, אבל קר, קפוא. אני קצת עצובה, שואלת את עצמי מה אני מרגישה. סביבי אנשים בבגדי ים, גברים ונשים, אני מסתכלת על הנשים, חזיות בגד ים שופעות, זה יפה בעיני, נזכרת גם באלה שהיו לי, ורוצה לספר לכולם שהיו, ומהממים, אהבתי אותם, אולי יותר מכל חלק בגוף, מהם הייתי מרוצה.

אני עצובה, נכנסת למים, מים אלו רגשות, הרגשות והמים מציפים אותי.

עברו כבר יותר מחמש שנים, בחרתי לקרוא לניתוח החלפת שדיים, לא סבלתי את המילה כריתה, ועכשיו אני מבינה, שלרכך את הפעולה זה גם קצת לעדן לי את ההחלטה, ואולי מצד שני קצת לבלף לעצמי.

היה מלאך, שנשלח בדרך, הפלסטיקאי מושיעי ומצילי, הוא דווקא ניסה להוביל אותי להחלטה אחרת, והציג אפשרות נוחה יותר, משמרת הכל, שולח אותי להתייעץ שוב עם הרופאים האונקולוגית וכירורג השד.

הפחדים בי, הפחדים מלפגוש את המחלה שוב בעתיד, הפחדים לקבלת כימותרפיה (אני כבר יודעת מה זה...), הפחדים לא להיות אמא לילדיי, הפחדים כי הגוף שלי לא איתי ואני לא יכולה לסמוך עליו, כל הפחדים שבעולם כבר בי, וההחלטה נעשתה ברגע הבשורה ממש, כריתה דו צדדית ושיחזור (עליו יש סיפור בפני עצמו) בלי שאלות, אני לא מתמודדת עם הידיעה שלא ניקיתי כל אפשרות.

בהמשך, יחדירו בי הרופאים עוד פחדים, ויוסיפו תרופות מנטרלות הורמונים, מנטרלות קצת חיים. והפחדים יעשו את ההחלטות גם לגבי אלו. הערה קטנה, תודה גדולה למלאכית רופאה נוספת, אונקולוגית, שהרגישה שאני כבויה מפחד כימותרפיה, וזרמה איתי ושחררה אותי מלבחור ברעלים האלה (וגם להם אפילו יש בי הוקרה, הרי הצילו אותי בסבב הקודם של המחלה).

אז למה כל זה עלה בבריכה... כבר אמר לי מטפל גאון, בשאלה נחרצת לפני כשנתיים, "סלחת לעצמך" לא ממש הבנתי על מה, אז הינה שוב עלתה הסליחה החסרה...

אני כבר צפה בבריכה, כולם פה צפים על מזרונים, רק אני צפה במים, בתוך כל הרגשות שבי, נושמת עמוקות, פוקחת עיניים, ההדרכה העליונה שלי איתי, מביטה בי חזרה, ואומרת בי, הבנת בת, את יודעת סליחה.

אני נעמדת בבריכה, חוצה לפני את האוויר שפרירית סגלגלה נהדרת, הלוך וחזור, גם עכשיו אני יודעת שהייתה זו נוכחותה של אורנה ז"ל, חברת נשמתי, השפרירית הייתה סמל עבורה, והיא באה לחזק את מה שידעתי, סליחה לעצמי היא ריפוי עבורי, עבור כולם.

תודה לרפואה הקיימת בנו.

אמן